בן בר-נוי פניקס פותח את הלב במאמר אישי, עדין ונוגע, שבו הוא שואל את עצמו – ואת הקוראים – מה הייתה אמו אומרת לו ברגעים של ספק, כאב או עייפות.באמצעות מילים שנאמרו, זיכרונות שנשמרו, ומבט פנימי כואב ומרפא – הוא משחזר את נוכחותה של אמו, ומעביר תחושת נחמה עמוקה שממשיכה ללוות גם אחרי לכתה.מאמר שמאיר את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין אם לבנה, ומזכיר לכולנו כמה כוח יש למילה אחת אוהבת – גם אם היא כבר לא נאמרת בקול. אני מוצא את עצמי שואל את זה יותר ויותר לאחרונה.לפעמים בלב, לפעמים בקול רם, לפעמים אפילו כשאני עם אחרים – אבל שומע…