יש אבנים שמושכות את העין, ויש כאלה שמושכות את הנשמה. לברדורייט תמיד הייתה בשבילי קצת מהשני סוגים – מין קסם מהלך על התפר שבין החומר לרוח. היא לא האבן שאתה מבחין בה מיד. אבל ברגע שהיא מתגלה – אתה לא מצליח להוריד ממנה את העיניים. זה לא רק הברק הכחול-ירוק שמבזיק מתוכה באור מסוים. זה התחושה שהיא מסתירה סיפור. כאילו כל צבע בה הוא שכבת זיכרון של נשמה עתיקה. פעם ראשונה שנתקלתי בלברדורייט זה לא היה בכלל במודע. היא פשוט הופיעה. מישהו נתן לי אותה בלי הרבה הסברים, רק אמר לי – "תחזיק אותה בכיס. היא תגן עליך". לא שאלתי יותר…