יש זיכרונות שלא דופקים בדלת - הם פשוט נכנסים.לפעמים הם מגיעים בריח, לפעמים בשיר, ולפעמים בלי סיבה ברורה.זהו מאמר על הזיכרונות שלא נועדו להכאיב, אלא להזכיר.ועל מה שהם מבקשים מאיתנו כשהם חוזרים. רוב הזיכרונות לא חיים במחשבה היומיומית. הם שוכנים בשקט, עמוק בפנים. ואז, בלי התראה מוקדמת: שיר מתנגן ריח מוכר חולף מקום מעורר תחושה תאריך מתקרב מילה נאמרת מבט מזכיר משהו רחוק והזיכרון עולה. לא כי חיפשנו אותו - אלא כי משהו בתוכנו היה מוכן לפגוש אותו. הזיכרון לא חוזר סתם זיכרון שחוזר - לא תמיד מבקש שנחיה בו מחדש. לפעמים הוא בא כדי: להיסגר להירגע לקבל הכרה להשתחרר להזכיר…