יש משהו ברגעים הקטנים של הבוקר, כשהעולם עוד שקט, שהלב מרגיש פתאום יותר חשוף. לפעמים זו השנייה הזו שלפני שאנחנו נוגעים בטלפון, לפעמים זו דווקא הנשימה העמוקה לפני הקפה הראשון. זה מין חלון קטן כזה, רגע של אפשרות. ולפעמים כל מה שהנשמה מבקשת זה שפשוט נבחין בה. אני לא מדבר על טקסים גדולים, לא על נרות וקערות טיבטיות, לא על שעה במדיטציה מול פסלונים. האמת? לרובנו אין לזה לא זמן ולא אוויר. מה שכן יש, זה דקה. דקה אחת. רגע שמוקדש רק לנו, לפני שאנחנו נכנסים לעולם ולכל מה שהוא מביא איתו. התחלתי להבין את זה לפני כמה שנים. הייתי פותח…