זה היה בוקר רגיל לגמרי.השמש עדיין לא החליטה אם להיכנס או להתחבא מאחורי העננים, אני בדיוק סידרתי את הדברים על השולחן לפני עוד יום של פגישות, קפה כבר מוכן, נר דולק.ופתאום, נוצה.לגמרי לא קשורה.נוצה לבנה, קטנה, עדינה, שוכבת באמצע השולחן כאילו היא חיכתה שם.ולא היה חלון פתוח, ולא היה לי כרית נוצות בסביבה, ולא נכנס שום ציפור הביתה – אני בטוח בזה.אבל היא הייתה שם. שקטה. כמו לחישה. לקח לי בדיוק שנייה להבין.הנוצה הזו – לא הופיעה סתם.היא באה לבקר. יש רגעים כאלה, שבהם משהו קטן כל כך מרגיש גדול מהחיים.זה יכול להיות שיר שמתנגן בדיוק כשחשבת על מישהו, ריח מסוים…