יש מכתבים שנכתבים בשביל מישהו אחר – אבל נועדו בעצם בשבילנו.מילים שמילאנו לתוך דף, לא כדי לשלוח, לא כדי לקבל תשובה, אלא כדי לנשום.כדי לומר את מה שלא הצלחנו לומר בקול.כדי לשחרר את מה שכבר לא יכול היה להישאר בפנים. אני זוכר את הלילה שבו כתבתי את המכתב הראשון שלא נשלח.זה לא היה מתוכנן.לא הייתה כוונה לנסח משהו "יפה" או "חכם".זה פשוט פרץ מתוכי.התחלתי לכתוב כאילו מישהו בתוכי תפס את היד והניח אותה על הדף.היו שם כעסים, געגועים, מילים שנשמרו הרבה יותר מדי זמן בלב. וכשהגעתי לסוף – לא רציתי לשלוח.אפילו לא להדפיס.רק ידעתי שכתבתי.וזה הספיק.כי משהו בי זז.השתנה.התרכך. המכתב ההוא…