יש רגעים שבהם הזמן נמס לתוך האור,והלב מבין שהמסע מעולם לא היה נפרד מהשמיים.בין אם אתה עומד על פסגת ההר או בעומק הצל,יש תמיד שער שממתין - שיפתח רק כשתאמין שאתה ראוי לאורו. יש זמנים שבהם היקום לוחש - לא בצעקה, לא בברק, אלא בלחישה דקה של אור. רוח קלה נושבת, דלת נפתחת, ענן חולף, והלב יודע: זה לא סתם רגע. זה שער. השערים האלו אינם בנויים מאבן או זהב, אלא מתדרים. הם נפתחים כאשר תודעת האדם מתקרבת לתדר האלוהי שמעליו, כאשר הנשמה מתגעגעת אל שורשה - ומבקשת לזכור מי היא באמת. לפעמים השער נפתח ברגע של כאב עמוק, דווקא כשנדמה…