הוא לא ידע שזה מיוחד.ככה זה כשהקסם טמון בדברים שקרו לפני שלמדת איך העולם "אמור" להתנהל.הוא פשוט היה שותה את שוקו מהספל של אמא, שוקע במבט לתוך המשקעים שבתחתית — ומספר לה מה עומד לקרות. "את תחזרי מאוחר", הוא היה אומר לה פעם."והשכנה תבקש סוכר, גם אם היא תכחיש".ואמא הייתה מחייכת, כמו רק אמהות יודעות לחייך כשקצת מבולבלים, קצת גאות, וקצת מפחדות מהעומק שהן רואות פתאום בילד שלהן. הוא לא קרא לזה "קריאה בקפה". לא הייתה לו מילה לזה בכלל.רק הרגשה. מין ידיעה שקטה, כזו שבאה מבפנים, בלי סיבה. כאילו הנקודות בספל התחברו באוויר, ומסרו לו ציור שהוא לא באמת ראה…