לפעמים לוקח עשרות שנים להבין מה הילדות ניסתה ללמד אותנו. ילדות היא ספר שלם שאנחנו מתחילים לקרוא מהאמצע, ואחרי שנים רבות פתאום חוזרים לדפדף אחורה ומגלים פרקים שלא שמנו לב אליהם בכלל. יש רגעים שנחרטים בזיכרון לא בגלל שהם דרמטיים, אלא דווקא כי הם היו פשוטים מדי בשביל לתת להם חשיבות בזמן אמת. רק כשהחיים עצמם מביאים אותנו לנקודה הנכונה, אנחנו קולטים שהזיכרון הזה היה בעצם שיעור במסווה של תמונה יומיומית.אני חוזר אחורה אל גיל שבע, אל הבית הקטן שלנו בקצה הרחוב, עם השביל המרוצף אבנים אפורות שמוביל לדלת הכחולה והחלון הצהוב שהיה תמיד פתוח. בחצר האחורית גדל עץ לימון אחד…