נוצה לבנה שמופיעה משום מקום, שיר ברדיו שעונה בדיוק על השאלה ששאלתם בלב, או חבר ילדות שמתקשר רגע אחרי שחשבתם עליו. האם אלו סתם צירופי מקרים סטטיסטיים, או שפה עתיקה ומוצפנת שמנסה להנחות אותנו? המאמר שיפתח לכם את האוזניים לתדר השקט והחכם ביותר של הבריאה. השאלה הזו מלווה את האנושות משחר ההיסטוריה. האם אנחנו צועדים לבד ביקום קר, אקראי ואדיש, שבו דברים פשוט "קורים"? או שמא אנחנו חלק ממארג חי, נושם ותבוני, שנמצא איתנו בדיאלוג מתמיד, דואג לנו, ומנסה לסמן לנו את הדרך הביתה? הספקנים יגידו שזהו מנגנון פסיכולוגי של הישרדות; שהמוח האנושי מחווט לחפש תבניות ומשמעות גם במקומות שאין בהם…