כשהרעש נסוג פנימה, השקט מגלה את עצמו כנוכחות מלאה. בין נשימה לנשיפה, הלב שומע את מה שהמילים מפספסות. האור הקטן שבפנים אינו מחפש במה – הוא מבקש מרחב. וכשאנחנו מאפשרים לו, הוא מאיר לאט את כל הדרך. האור שבשקט הוא כמו נר קטן בחדר חשוך. לא נדרש מאמץ כדי שיתפשט, רק נכונות לא להיבהל מן החושך. העולם לעיתים מעלה את הווליום עד לקצה, ובתוך ההמולה נדמה שהשקט נעלם. אבל הוא לא נעלם, הוא פשוט ממתין. הוא שוכן מתחת לשכבות של הסחות דעת ופחדים קטנים, ודווקא ברגע שבו אנחנו מפנים לו מקום, בלי טקסים גדולים, הוא מופיע בפשטות מרעננת. יש הרואים בשקט…