תם הטקס, אך הכאב נשאר: נפרדים מהעידן הצהוב ומתחילים את מסע השיקום של הנשמה הישראלית

עם שובו של רן גואילי ז”ל, החלל האחרון, נסגר המעגל המדמם שנפתח בבוקר השבעה באוקטובר. ה”צהוב” שצבע את חיינו דהה, אך במקומו נותר חלל שחור ועצום. זהו מאמר פרידה מתקופה של המתנה, ומאמר מחאה על ההבטחות ל”ניצחון מוחלט” שהתנפצו אל מול ארונות הקבורה. איך קמים מהתופת? איך מרפאים עם שאיבד את תמימותו? ואיך נראית התקומה ביום שאחרי?

איור: נוסקו

יש שקט מוזר באוויר בימים האחרונים. זה לא שקט של רוגע, אלא שקט של אחרי סופה. לפני מספר ימים, הוחזר רן גואילי לגבולות ארצו. השם האחרון ברשימה. הפיקסל האחרון בתמונה הגדולה והמחרידה שהורכבה ב-7 באוקטובר 2023. רשמית, הספירה הסתיימה. אין עוד את מי לחכות. אין עוד תמונות חדשות לתלות. הטיימרים שעמדו בכיכרות יכולים להיעצר. העידן הצהוב – התקופה הארוכה, המייסרת והמותחת בתולדות מדינת ישראל – תם.

אך האם תם הכאב? האם תם החשבון? כמיסטיקן, אני רגיל לחפש סגירות מעגל ותיקון. אבל מול המציאות הישראלית של 2026, הכלים הרוחניים הרגילים רועדים. איך עושים “הילינג” לאומה שלמה?

במאמר הסוגר את המגזין הזה, אני מבקש לשים בצד את הכלים הרגילים, ולהסתכל בעיניים פקוחות, כואבות ומפוכחות על הפצע שלנו. זוהי זעקה של הנשמה הקולקטיבית.

ההבטחה והשבר: “כולם יחזרו”

לאורך חודשי המלחמה הארוכים, שמענו שוב ושוב את המנטרה: “נחזיר את כולם”. ראש הממשלה הבטיח, הקבינט הצהיר, והגנרלים נשבעו. המילים “ניצחון מוחלט” נזרקו לאוויר כמו כישוף שאמור לפתור את הכל. והנה אנחנו כאן, ביום שאחרי. נכון, רשימת הנעדרים ריקה. טכנית, כולם חזרו. אבל האמת המרה, זו שאנחנו מנסים לא לצעוק, היא שחלק גדול מדי מהם חזר בארונות עץ, ולא בחיבוק חם. ההבטחה הופרה. לא הפרה משפטית, אלא הפרה מוסרית. החוזה בין המדינה לאזרחיה, זה שאומר “אנחנו נגן עליכם, ואם יקרה משהו – נהפוך עולם כדי להחזיר אתכם חיים”, נסדק.

הלב הלאומי נשבר מול תמונתו של רן גואילי ז”ל שחתם את הרשימה, ומול הגורל האכזר של משפחת ביבס, שהפכה לסמל של תמימות שנגזלה. הם חזרו, אבל האדמה היא שקיבלה אותם, לא המשפחות. הפער הזה – בין מי שחזר כדי לחיות, לבין מי שחזר כדי להיקבר – הוא הפצע הפתוח של החברה הישראלית. הכעס על ההפקרה הכפולה הוא אנרגיה שיושבת לנו בתוך ה-DNA כרגע. אי אפשר לעשות “טיהור אנרגטי” למדינה בלי להכיר במוגלה הזו.

קץ התמימות: מה לקחנו מהעידן הצהוב?

השנים האחרונות צבעו את ישראל בצהוב. הצהוב הזה היה צבע של תקווה, אבל גם צבע של אזהרה. הוא סימל את ההמתנה. חיינו ב”זמן שאול”. שום דבר לא באמת התחיל, ושום דבר לא באמת נגמר. עכשיו, כשהמעגל נסגר, אנחנו מגלים שהפכנו לעם אחר. איבדנו את התמימות. הבנו שהרוע המוחלט קיים. אבל באותו הזמן, גילינו גם כוחות שלא ידענו שקיימים בנו. ראינו אזרחים שהופכים לגיבורים, ראינו התגייסות של החברה האזרחית במקום שבו הממשלה קרסה. גילינו שהאור של “קול הנשמה” הישראלית חזק יותר מכל מחדל פוליטי.

לקום מהאפר: הפניקס הישראלי

העסק שלי, והשם שלי, נושאים את השם “פניקס” (עוף החול). זוהי המטאפורה המדויקת ביותר למצבנו כעת. ה-7 באוקטובר שרף אותנו. המלחמה הפכה אותנו לאפר. הכאב ריסק אותנו. אבל עכשיו, מתחיל שלב הבקיעה.

השיקום לא יגיע ממנהיגים שיבטיחו הבטחות סרק. הוא יגיע מלמטה. שיקום רוחני אמיתי דורש שלושה שלבים:

1. הכרה בטראומה: להודות שכואב לנו, להודות שהמחיר ששילמנו הוא בלתי נתפס.

2. שיקום החיים: לחבק את אלו שחזרו מהתופת בחיים, לתת להם קרקע בטוחה, ולשחרר אותנו ואותם מ”אשמת הניצול”.

3. בנייה מחדש של האמון: לאט לאט, לבנות מחדש את האמון בינינו לבין עצמנו.

צוואתם: לחיות בעוצמה

הנופלים והנרצחים לא השאירו לנו צוואה כתובה. אבל הנשמה שלהם זועקת אלינו מסר אחד ברור: חיו. הם מתו כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן. תאהבו חזק יותר. תצחקו בקול רם יותר. תחבקו את הילדים שלכם כאילו אין מחר. הנקמה הגדולה ביותר במוות היא החיים. התשובה הציונית והרוחנית הגדולה ביותר לחורבן – היא הבנייה. אנחנו נזכור את הצלקת, היא תמיד תגרד לנו בחילופי עונות, אבל אנחנו לא נהפוך לצלקת. אנחנו נהפוך לריפוי.

תפילה לעתיד

אני סוגר את המגזין הזה בתפילה חילונית-רוחנית. יהי רצון שנדע להפוך את הכאב הזה לדלק של עשייה. שנדע לדרוש מהמנהיגים שלנו אמת, ומהחברים שלנו חמלה. שנזכור את רן, את כפיר ואריאל, ואת כל האלפים שאינם, לא רק כקורבנות, אלא כמגדלור שמזכיר לנו על מה אנחנו נלחמים. העידן הצהוב נגמר. עכשיו מתחיל העידן של התכלת והלבן. העידן של הריפוי.