בדידות יכולה להיתפס ככאב צורב – אך היא גם יכולה להפוך למרחב של גילוי עצמי.לעיתים היא נופלת עלינו כמשהו בלתי רצוי, ולעיתים היא דלת שנפתחת

מילים אינן רק צלילים – הן תדרים.הן חודרות אל המחשבה, אל הגוף ואל הרגש גם כשאנחנו לא מודעים להשפעתן.בעדינות או בעוצמה, הן יוצרות מציאות פנימית

יש שאומרים ש”עם הזמן זה יחלוף” – אבל האם זה נכון?האם הזמן מרפא, או שהוא רק מאפשר לפצע להתכסות בשכבה דקה?אולי הזמן לא מרפא –

דחיינות היא לא עצלות – היא שפה פנימית של הנפש.לפעמים היא מגינה עלינו, לפעמים היא מצביעה על פחד, ולעיתים היא פשוט מזכירה לנו שהקצב שלנו

אנשים אינם מגיעים לחיינו במקרה – כל קשר הוא מורה בתחפושת.מערכות היחסים שלנו משקפות את המקומות הרפויים, הפצועים והחזקים שבתוכנו.דרך אינטראקציה אנושית אנו לומדים על