יש מכתבים שנכתבים בשביל מישהו אחר – אבל נועדו בעצם בשבילנו.מילים שמילאנו לתוך דף, לא כדי לשלוח, לא כדי לקבל תשובה, אלא כדי לנשום.כדי לומר

זה היה בוקר רגיל לגמרי.השמש עדיין לא החליטה אם להיכנס או להתחבא מאחורי העננים, אני בדיוק סידרתי את הדברים על השולחן לפני עוד יום של

יש רגעים בחיים שבהם אתה עוצר. לא כי רצית – אלא כי החיים עוצרים אותך.משהו נשבר. משהו קורס. ואתה לא מבין למה. לאן כל זה

יש ימים כאלה שאתה מרגיש שהיקום פשוט קם על צד שמאל.אתה שותה את הקפה, מדליק נר, פותח את הקלפים – והם, מצידם, מסתכלים עליך חזרה

הוא לא ידע שזה מיוחד.ככה זה כשהקסם טמון בדברים שקרו לפני שלמדת איך העולם “אמור” להתנהל.הוא פשוט היה שותה את שוקו מהספל של אמא, שוקע

יש קלפים שמוציאים מהאנשים חיוך, ויש קלפים שמוציאים מהם את כל האוויר מהריאות. קלף המוות, למשל, הוא כזה. אתה שולף אותו – והעיניים של הצד

לפעמים, בלילות גשומים במיוחד, אני מוצא את עצמי מביט בפנסי הרחוב. לא באור שלהם, אלא במה שמאחוריו. בעצב השקט הזה שהם מקרינים. יש בהם משהו

יש אבנים שמושכות את העין, ויש כאלה שמושכות את הנשמה. לברדורייט תמיד הייתה בשבילי קצת מהשני סוגים – מין קסם מהלך על התפר שבין החומר

יש ימים שבהם משהו קורה בדיוק ברגע הנכון, ואתה עוצר לרגע ואומר לעצמך: זה לא היה סתם. לא יכול להיות שזה סתם. אתה פוגש מישהו

יש משהו ברגעים הקטנים של הבוקר, כשהעולם עוד שקט, שהלב מרגיש פתאום יותר חשוף. לפעמים זו השנייה הזו שלפני שאנחנו נוגעים בטלפון, לפעמים זו דווקא